קורונה, סגר. ואחד הדברים שלמדתי בחודש וחצי בהם טיפלתי בעצמי ובמשפחה בבית זה את הערך שיש לאדמה שלנו.
להצמיח, לעבד אדמה, לבשל ולהיזכר איך זה מגיע אלינו לצלחת. לא מעט שיחות היו לי עם נעה ודריה על אוכל בזמן שקצצנו, בחשנו ולשנו דברים במטבח שלנו.
בתקופה הזו שבה היינו בבית אימצנו חלקת אדמה קטנה וזנוחה מתחת לבית, ושתלנו בה "ערוגת קסמים" משלנו, זה התחיל בזרעי אבטיח, משם המשיך לתפוחי אדמה ועגבניות, וכשבאמת התפרענו הגענו עד שעועית אזוקי ובצל ירוק ומלון. משוגעים אנחנו.
והאדמה הזו, שלא קיבלה יחס כבר המון שנים כך נראה, פתאום שתתה מים ונשמה אויר והתעוררה לחיים עם רבבות חרקים שרחשו מעליה ותחתיה, כאילו מרגישים גם הם את האהבה של אותן ידיים קטנות שמשקות ומטפחות, עורגות וחופרות. עם תוכי דררה וציפורים שבאות לבקר כי וואלה גם להם מגיעה איזו מנת חלבונים הגונה.
התגעגעתי לאדמה. הרבה שנים שלא יצא לי לעבוד, לגרוף, לעדור, לנכש ולשתול. אולי מאז הגינה ההיא עם ה"מחנה" שהיה לי על עץ התאנה כשהייתי ילד, או בגיזום וגינון בבית הוריי. התרחקתי קצת. וחזרתי.
השקט שיש ברגבים האלה כל כך הזכיר לי את העבודה עם גוף האדם, איך שהוא אומר לנו תודה ברגע שקצת נותנים לו את היחס שהוא מבקש, מנכשים עשבים שוטים, זורעים ומטפחים באהבה. מטפלים. אומרים לו "הנה באתי, אני כאן. איתך". וחשובה לא פחות הסבלנות. לא משנה אם זה אדם או אדמה. בסוף שניהם עוברים תהליך, וגם אם לא רואים כלום מעל פני השטח, זה לא אומר שמחר לא ינבוט משהו חדש. חכו. ותראו.
הגאווה הזו שיש בלב כשאנחנו קולטים נבט חדש שנולד ומציץ מתוך אדמה רדומה. הרגע הזה שווה הכל. טיפוח האדם. טיפוח האדמה. פלא כמה שאנחנו דומים. הכל זה צ'י.
Comments